נטייה להשמנה בהסתכלות הוליסטית
הנטייה להשמנה היא אחד הגורמים המייאשים ביותר את האדם הממוצע המנסה לרדת במשקלו. כאשר הוא מאמין כי הוא סובל מנטיה להשמנה, ברור לו כי כל חייו יאלץ להקפיד על משקלו, על תזונתו ועל אורח חייו, שאם לא כן יעלה משקלו. האדם הזה נוטה לבקר במוזאונים מסויימים, בהם שמורים ארונות זכוכית מיוחדים ובהם מוצגים לראווה אלה שאינם סובלים מנטייה להשמנה. הוא סובב סביב הארונות, מקנא, ונאנח למר גורלו שזיכה אותו בגוף שמשמין. אכן, אלה שמודעים לנטייה שלהם להשמין אם אינם מקפידים על תזונתם, חישים שזוהי גזרת גורל שאין מנוס ממנה. למעשה, אמונה ידועה היא כי הנטייה להשמנה הינה תורשתית, ובתור שכזו אין דרך לשנותה. כל שנוכל לעשות הוא ללעצב את חיינו בהתאם לנטייה הזו שלנו.
אך האמנם לא ניתן לטפל בנטייה להשמנה?
ראשית יש להבדיל בין תורשה לגנטיקה. נטייה גנטית להשמנה היא תוצאה של הרכב מסויים של הד.נ.א. בגופנו שגורם לכך שגופנו נוטה להיות בעל מבנה מסויים, בד"כ בינוני או רחב, ולצבור שומנים. נטייה כזו היא אכן קשה לטיפול. למעשה, בלתי אפשרי לטפל בה ללא הנדסה גנטית במתערבת ברמת התא. תוצאותיה של התערבות כזו הן כל כך חמורות מבחינה פיזית, נפשית ורוחנית, עד שמוטב להתייחס אליה כאל רעיון חסר כל ביסוס.
אולם נטייה להשמנה עשוייה להיות תואצה של שתי סיבות נוספות – השמנה תורשתית והשמנה תגובתית. השמנה תורשתית היא תוצאה של מסרים שהועברו אלינו על ידי הורינו והסביבה הקרובה לנו. ידוע לנו כי פעמים רבות אנו פותרים מצוקות רגשיות על ידי אכילה (הסיבות לכך פורט במאמר קודם שלי, על הדיאטה ההולסטית). אם הורינו, לדוגמא, נוטים בעצמם להמנע מהבעה רגשית ולטפל ברגשותיהם על ידי אכילה, וכך גם טיפלו בראגשותינו, הרי שלמדנו לטפל ברגשותינו על ידי אכילה. מאחר ולמידה כזו מתרחשת בשנים המוקדמות שלנו היא הופכת סמויה מהעיין, ואנו פועלים לפיה מבלי לדעת כי כך אנו עושים. אכילת יתר רגשית כזו מובליה, כמובן, להשמנה. מעניין שנטייה כזו, לטפל ברגשות דרך האוכל, עשויה לעבור גם היא דרך הגנים שאנו מקבלים מהורינו, אך היא תמצא ב"מעטפת" של הגנטיקה, במקום שניתן לשיוני ללא השלכות חמורות כשם שעלולות להיות לנסיון לשנות את מבנה הגוף עצמו. אגב, יתכן שגם הורינו "ירשו" את הנטיה הזו מהוריהם. למעשה, כל אחד מאיתנו נשא בתוכו את הנטייה לפתור בעיות רגשיות על ידי מזון, פשוט משום שהעיסוק ברגשות הפך להיות "פופולרי" יותר רק במאה הקודמת. העולם בו חיו אבות אובתינו היה הרבה פחות רגשי מהעולם בו חיים אנו כיום, והקושי בחיבור לרגשות הוא מטען שכמעט כולנו נושאים היום בתוכנו, ואשר קיבלנו אותו בתורשה מאותם בני משפחה רחוקים שחיו אז, ומאבות אבותיהם. אותו עולם מוקדם, שמעט בחיבור רגשי, מספק לנו עוד הסבר לקיומה של נטייה להשמנה.
אותם אבות אבותינו חיו בעולם שהיה עסוק בהשרדות ברמה הפיזית. השפע שאנו חווים כיום, בחלקים נרחבים של החברה המערבית, הוא יצירה של עשרות השנים האחרונות בלבד, ולכל היותר מתחילת המאה הקודמת. עד אז העולם, והאנשים בו, ידעו תקופות לא מעטות של רעב וקושי לכלכל את עצמם. החקלאות לא היתה מפותחת מספיק, הטכנולוגיה פרימיטיבית, ושיטות יצור המזון היו מוגבלות ביותר. האדם היה נתון הרבה יותר מהיום לחסדי הטבע ותרבויות רבות, בעיקר אלה מאזורי אירופה,חוו רעב לעיתים קרובות. בתגובה לאיום הקיומי הזה גוף האדם פיתח מנגנון של צבירת שומנים לימים רעים. לכן, בתקופות רבות אדם מלא נחשב לאטקרטיבי יותר, משום שהוא נתפס כבריא יותר ומועמד טוב יותר לבניית משפחה. ההתפתחות הטכנולוגית העצמוה במאה השנים האחרונות גרמה לכך שהמזון זמין יותר אלפי מונים משהיה בעבר, ורובנו איננו עסוקים בשאלה אם יהיה לנו מזון מחר בבוקר. אותם חלקים בחברה המערבית הסובלים כיום מרעב ותת תזונה, הם קרבן של מדיניות חברתית וכלכלית, ולא של תקופות רעב עולמיות. כאשר המזון זמין כך היה הגוף שלנו אמור להשתנות גם כן ולהפסיק לצבור שומנים "חליום רע", אך הוא משתנה בקצב איטי בהרבה, כך שאף על פי שהמזון זמין בהרבה, ועתיר קלרויות הרבה יותר משהיה אי פעם, גופנו ממשיכים להתכונן לימים רעים אפשריים, והופך חלקים גדולים ממנו לשומן, כאשר ניתנת לו ההזדמנות. אלה מאיתנו שמוצאם מאזורים גאוגרפיים שסבלו מתקופות רעב לאוןרך ההיסטוריה, נושאים את הנטיה להשמין הרבה יותר מאלה שמוצאם מאזורים אחרים, כמו הסהר הפורה, שסבלו פחות מרעב.
אך מדוע אנו טוענים כנגד הנטיה של הגוף לצבור שומנים? האמנם אין עוד עלינו אימוים קיומיים? האמנם הפך העולם למקום בטוח? אכן, המזון שכיח בהרבה וזמין בהרבה, ולאוכלוסיות רבות הוא אינו מהווה עוד מקור לדאגה. רובנו יודעים כי יהיה לנו מה לאכול גם מחר וגם בעוד שנה. אך האימוים לא נעלמו מן העולם. הם פשוט השתנו והפכו כיום להיות "גבוהים" יותר – הם עבורו להתקיים במישורים חיים אחרים. כאשר מזוננו מובטח בד"כ אנו פנויים להתפתח אישית, לנסות להיות אנשים יוצרים, בונים, ופנויים יותר לתת תשומת לב לעולמנו הרגשי. גם עולמות אלה של יצירה וןרגש עלולים להיות מאויימים. אדם החי סביבה שאינה מכבדת אותו, לדוגמא, עשוי לחוש איום על דימויו העצמי ועל יכולתי לבטא את עצמו, כאשר הוא נתקל בביקורת של סביבתו. אשה החיה תחת שליטה רודנית של בעלה אינה מודאגת דווקא מכך שלא יהיה לה מה לאכול. היא מודאגת וחרדה משום שהיא חשה כי אינה מסוגלת להתפתח, מתקשה לבטא את עצמה כאם, רצונותיה אינם נחשבים, וכו'. אדם שלמד מקצוע "נחשב" וחש מחוייב חברתית להתקדם במעמדות, יתקשה לעזוב עבודה מתסכלת ולהתפנות לגידול תוכים, למשל, מחשש הביקורת שתוטח בו על ידי קרוביו וסביבתו. אלו הם אינם איומים על הגוף הפיזי אלא על הנפש. אולם כאן נמצאת המלכודת - בגלל הקשר הקיים בין הגוף והנפש וההשפעות ההדדיות שלהם זה על זה, כאשר הנפש חשה מאוןיימת הגוף חש את האיום גם הוא. אך בעוד שהנפש עשויה להגיב לאיום בתחושות דכדוך, כעס, תסכול, וכו', הגוף מגיב בדרך שהוא מכיר – בצבירת שומן!!! כך, שכאשר אנו מרגישים מאויימים רגשית, אנו משמינים, וכאשר אנו מתוסכלים אנו משמינים וכאשר אנו נושאים עויינות בלתי פתורה אנו משמינים, וכו'. לכך נוספת הנטיה שלנו לטפל בקשיים רגשיים על ידי מזון, ואנו מוצאים את עצמנו מחמירים את הבעיה על ידי אכילת יתר, המספקתץ לגוף עוד מזון שאותו יוכל להפוך לעוד שומן. זוהי ההשמנה התגובתית, בה העליה במשקל מתרחשת בתגובה לאירוע, או תקופת חיים, שיש בה משמעות של איום כזה או אחר על גופנו, אך גם על נפשנו, רגשותינו, וכו'. ניקח לדוגמא מקרה של אשה שעלתה במשקל בתקופת ההריון, ואינה מצליחה מאז לחזור למשקל שלפני. לא רק זאת, היא לפתע פיתחה נטייה להשמנה שלא היתה כה בולטת לפני כן. ניתן לפרש את קשייה לרדת במשקל בשינויים הורמונליים שהיא עוברת, בשינוי באורח חייה, בהגבלת פעילותה, וכו'. אך פעמים רבות צבירת השומן לאחר ההריון והקושי לרדת במשקל הם תוצאה של דאגה עמוקה המתחילה לקנן בה – דאגה לאינדיבידואליות שלה. כאשר אמר האל לאשה "בעצב תלדי בנים" הוא התכוון לקושי שבויתור הנדרש ממנה על עצמיותה, לטובת דאגה אינסופית ומתן תשומת לב כמעט מלאה ליצור האנושי שהיא מביאה לעולם. זהו הויתור על האגו ועל העצמי לטובת ישות אחרת. על אף הרצון הברור בהבאת צאצאים לעולם, בכל אחד מאיתנו קיימת השאיפה לפעולה למען עצמו, ואנו מאמינים כי אנו דואגים לעצמנו בצורה הטובה ביותר כאשר אנו דואגים רק לעצמנו. הולדת הילדים מהווה דרישה לויתור , בד"כ תמידי, על השאיפה הזו. הדאגה המתעוררת בנפש עם הויתור הזה משדרת לגוף על קיומו של איום לעצמי, והוא עלול להגיב לכך בצבירה של שומן ובעליה במשקל. המצב עוד מחמיר, כמובן, כאשר מדובר בהריונות לא רצויים, או כאשר האשה אינה מוכנה להם כראוי.
החיים המודרניים מכילים בתוכם הרבה מאד גורמים המסוגלים לעורר תחושה של איום קיומי פנימי בשל השפעתם על הנפש, הרגש והרוח שלנו, ובמאמר נוסף אפרט את ההשפעה הזו על הנטייה להשמנה. מובן, אם כן, שכדי לצמצם את נטייתו של הגוף לצבור שומנים חשוב לצמצם את תחושת האיום הפנימי. לעיתים יהיה מדובר בצמצום נטייתה של הנפש, בגלל ניסיון חיים קשה, לפרש מצבים תמימים כמאיימים. לעיתים יהיה צורך לשנות את אורח החיים. למשל, אדם העובד בעבודה שהוא חש בה חוסר מיצוי ותסכול מתמשך, חווה איום פנימי על הסיכוי שיוכל לבטא אי פעם את כישוריו ויכולתו האמיתיים, ואיום זה עלול להוביל להשמנת יתר. אדם זה עשוי לשקול שינוי מקצועי, אם בתחום המקצוע ואם בשינוי מקצועי כולל. לעיתים יהיה צורך במסע לגילוי עצמי ובהעמקת המודעות העצמית במובן של הכרה בדחפים, רגשות ורצונות מודחקים, המהווים את מי שאנו באמת אולם חוששים לבטא אותם בגלוי בגלל השפעות סביבתיות. וכמובן, לעיתים יהיה צורך גם בשנוי הרגלי חיים של תזונה לא בריאה. אם אנו מחזיקים בתעודות הערכה של רשתות המזון המהיר על כמויות ההמבורגרים שאנו אוכלים, ואם פרות נמנעות מלהסתובב לידנו מחשש שיהפכו לסטייק, אנו נשמין גם אם נפתור לחלוטין את תחושת האיום הפנימי. כיום קיימות שיטות נהדרות המסוגלות לסייע לפרוק מן הגוף מתחים שליליים, לאזן את התנועה הפנימית, לסייע בחיבור הפנימי, ולהקטין בכך את תחושת האיום הפנימי שרובנו שונאים בתוכנו ולסייע בצמצום הנטייה להשמנה.
אך האמנם לא ניתן לטפל בנטייה להשמנה?
ראשית יש להבדיל בין תורשה לגנטיקה. נטייה גנטית להשמנה היא תוצאה של הרכב מסויים של הד.נ.א. בגופנו שגורם לכך שגופנו נוטה להיות בעל מבנה מסויים, בד"כ בינוני או רחב, ולצבור שומנים. נטייה כזו היא אכן קשה לטיפול. למעשה, בלתי אפשרי לטפל בה ללא הנדסה גנטית במתערבת ברמת התא. תוצאותיה של התערבות כזו הן כל כך חמורות מבחינה פיזית, נפשית ורוחנית, עד שמוטב להתייחס אליה כאל רעיון חסר כל ביסוס.
אולם נטייה להשמנה עשוייה להיות תואצה של שתי סיבות נוספות – השמנה תורשתית והשמנה תגובתית. השמנה תורשתית היא תוצאה של מסרים שהועברו אלינו על ידי הורינו והסביבה הקרובה לנו. ידוע לנו כי פעמים רבות אנו פותרים מצוקות רגשיות על ידי אכילה (הסיבות לכך פורט במאמר קודם שלי, על הדיאטה ההולסטית). אם הורינו, לדוגמא, נוטים בעצמם להמנע מהבעה רגשית ולטפל ברגשותיהם על ידי אכילה, וכך גם טיפלו בראגשותינו, הרי שלמדנו לטפל ברגשותינו על ידי אכילה. מאחר ולמידה כזו מתרחשת בשנים המוקדמות שלנו היא הופכת סמויה מהעיין, ואנו פועלים לפיה מבלי לדעת כי כך אנו עושים. אכילת יתר רגשית כזו מובליה, כמובן, להשמנה. מעניין שנטייה כזו, לטפל ברגשות דרך האוכל, עשויה לעבור גם היא דרך הגנים שאנו מקבלים מהורינו, אך היא תמצא ב"מעטפת" של הגנטיקה, במקום שניתן לשיוני ללא השלכות חמורות כשם שעלולות להיות לנסיון לשנות את מבנה הגוף עצמו. אגב, יתכן שגם הורינו "ירשו" את הנטיה הזו מהוריהם. למעשה, כל אחד מאיתנו נשא בתוכו את הנטייה לפתור בעיות רגשיות על ידי מזון, פשוט משום שהעיסוק ברגשות הפך להיות "פופולרי" יותר רק במאה הקודמת. העולם בו חיו אבות אובתינו היה הרבה פחות רגשי מהעולם בו חיים אנו כיום, והקושי בחיבור לרגשות הוא מטען שכמעט כולנו נושאים היום בתוכנו, ואשר קיבלנו אותו בתורשה מאותם בני משפחה רחוקים שחיו אז, ומאבות אבותיהם. אותו עולם מוקדם, שמעט בחיבור רגשי, מספק לנו עוד הסבר לקיומה של נטייה להשמנה.
אותם אבות אבותינו חיו בעולם שהיה עסוק בהשרדות ברמה הפיזית. השפע שאנו חווים כיום, בחלקים נרחבים של החברה המערבית, הוא יצירה של עשרות השנים האחרונות בלבד, ולכל היותר מתחילת המאה הקודמת. עד אז העולם, והאנשים בו, ידעו תקופות לא מעטות של רעב וקושי לכלכל את עצמם. החקלאות לא היתה מפותחת מספיק, הטכנולוגיה פרימיטיבית, ושיטות יצור המזון היו מוגבלות ביותר. האדם היה נתון הרבה יותר מהיום לחסדי הטבע ותרבויות רבות, בעיקר אלה מאזורי אירופה,חוו רעב לעיתים קרובות. בתגובה לאיום הקיומי הזה גוף האדם פיתח מנגנון של צבירת שומנים לימים רעים. לכן, בתקופות רבות אדם מלא נחשב לאטקרטיבי יותר, משום שהוא נתפס כבריא יותר ומועמד טוב יותר לבניית משפחה. ההתפתחות הטכנולוגית העצמוה במאה השנים האחרונות גרמה לכך שהמזון זמין יותר אלפי מונים משהיה בעבר, ורובנו איננו עסוקים בשאלה אם יהיה לנו מזון מחר בבוקר. אותם חלקים בחברה המערבית הסובלים כיום מרעב ותת תזונה, הם קרבן של מדיניות חברתית וכלכלית, ולא של תקופות רעב עולמיות. כאשר המזון זמין כך היה הגוף שלנו אמור להשתנות גם כן ולהפסיק לצבור שומנים "חליום רע", אך הוא משתנה בקצב איטי בהרבה, כך שאף על פי שהמזון זמין בהרבה, ועתיר קלרויות הרבה יותר משהיה אי פעם, גופנו ממשיכים להתכונן לימים רעים אפשריים, והופך חלקים גדולים ממנו לשומן, כאשר ניתנת לו ההזדמנות. אלה מאיתנו שמוצאם מאזורים גאוגרפיים שסבלו מתקופות רעב לאוןרך ההיסטוריה, נושאים את הנטיה להשמין הרבה יותר מאלה שמוצאם מאזורים אחרים, כמו הסהר הפורה, שסבלו פחות מרעב.
אך מדוע אנו טוענים כנגד הנטיה של הגוף לצבור שומנים? האמנם אין עוד עלינו אימוים קיומיים? האמנם הפך העולם למקום בטוח? אכן, המזון שכיח בהרבה וזמין בהרבה, ולאוכלוסיות רבות הוא אינו מהווה עוד מקור לדאגה. רובנו יודעים כי יהיה לנו מה לאכול גם מחר וגם בעוד שנה. אך האימוים לא נעלמו מן העולם. הם פשוט השתנו והפכו כיום להיות "גבוהים" יותר – הם עבורו להתקיים במישורים חיים אחרים. כאשר מזוננו מובטח בד"כ אנו פנויים להתפתח אישית, לנסות להיות אנשים יוצרים, בונים, ופנויים יותר לתת תשומת לב לעולמנו הרגשי. גם עולמות אלה של יצירה וןרגש עלולים להיות מאויימים. אדם החי סביבה שאינה מכבדת אותו, לדוגמא, עשוי לחוש איום על דימויו העצמי ועל יכולתי לבטא את עצמו, כאשר הוא נתקל בביקורת של סביבתו. אשה החיה תחת שליטה רודנית של בעלה אינה מודאגת דווקא מכך שלא יהיה לה מה לאכול. היא מודאגת וחרדה משום שהיא חשה כי אינה מסוגלת להתפתח, מתקשה לבטא את עצמה כאם, רצונותיה אינם נחשבים, וכו'. אדם שלמד מקצוע "נחשב" וחש מחוייב חברתית להתקדם במעמדות, יתקשה לעזוב עבודה מתסכלת ולהתפנות לגידול תוכים, למשל, מחשש הביקורת שתוטח בו על ידי קרוביו וסביבתו. אלו הם אינם איומים על הגוף הפיזי אלא על הנפש. אולם כאן נמצאת המלכודת - בגלל הקשר הקיים בין הגוף והנפש וההשפעות ההדדיות שלהם זה על זה, כאשר הנפש חשה מאוןיימת הגוף חש את האיום גם הוא. אך בעוד שהנפש עשויה להגיב לאיום בתחושות דכדוך, כעס, תסכול, וכו', הגוף מגיב בדרך שהוא מכיר – בצבירת שומן!!! כך, שכאשר אנו מרגישים מאויימים רגשית, אנו משמינים, וכאשר אנו מתוסכלים אנו משמינים וכאשר אנו נושאים עויינות בלתי פתורה אנו משמינים, וכו'. לכך נוספת הנטיה שלנו לטפל בקשיים רגשיים על ידי מזון, ואנו מוצאים את עצמנו מחמירים את הבעיה על ידי אכילת יתר, המספקתץ לגוף עוד מזון שאותו יוכל להפוך לעוד שומן. זוהי ההשמנה התגובתית, בה העליה במשקל מתרחשת בתגובה לאירוע, או תקופת חיים, שיש בה משמעות של איום כזה או אחר על גופנו, אך גם על נפשנו, רגשותינו, וכו'. ניקח לדוגמא מקרה של אשה שעלתה במשקל בתקופת ההריון, ואינה מצליחה מאז לחזור למשקל שלפני. לא רק זאת, היא לפתע פיתחה נטייה להשמנה שלא היתה כה בולטת לפני כן. ניתן לפרש את קשייה לרדת במשקל בשינויים הורמונליים שהיא עוברת, בשינוי באורח חייה, בהגבלת פעילותה, וכו'. אך פעמים רבות צבירת השומן לאחר ההריון והקושי לרדת במשקל הם תוצאה של דאגה עמוקה המתחילה לקנן בה – דאגה לאינדיבידואליות שלה. כאשר אמר האל לאשה "בעצב תלדי בנים" הוא התכוון לקושי שבויתור הנדרש ממנה על עצמיותה, לטובת דאגה אינסופית ומתן תשומת לב כמעט מלאה ליצור האנושי שהיא מביאה לעולם. זהו הויתור על האגו ועל העצמי לטובת ישות אחרת. על אף הרצון הברור בהבאת צאצאים לעולם, בכל אחד מאיתנו קיימת השאיפה לפעולה למען עצמו, ואנו מאמינים כי אנו דואגים לעצמנו בצורה הטובה ביותר כאשר אנו דואגים רק לעצמנו. הולדת הילדים מהווה דרישה לויתור , בד"כ תמידי, על השאיפה הזו. הדאגה המתעוררת בנפש עם הויתור הזה משדרת לגוף על קיומו של איום לעצמי, והוא עלול להגיב לכך בצבירה של שומן ובעליה במשקל. המצב עוד מחמיר, כמובן, כאשר מדובר בהריונות לא רצויים, או כאשר האשה אינה מוכנה להם כראוי.
החיים המודרניים מכילים בתוכם הרבה מאד גורמים המסוגלים לעורר תחושה של איום קיומי פנימי בשל השפעתם על הנפש, הרגש והרוח שלנו, ובמאמר נוסף אפרט את ההשפעה הזו על הנטייה להשמנה. מובן, אם כן, שכדי לצמצם את נטייתו של הגוף לצבור שומנים חשוב לצמצם את תחושת האיום הפנימי. לעיתים יהיה מדובר בצמצום נטייתה של הנפש, בגלל ניסיון חיים קשה, לפרש מצבים תמימים כמאיימים. לעיתים יהיה צורך לשנות את אורח החיים. למשל, אדם העובד בעבודה שהוא חש בה חוסר מיצוי ותסכול מתמשך, חווה איום פנימי על הסיכוי שיוכל לבטא אי פעם את כישוריו ויכולתו האמיתיים, ואיום זה עלול להוביל להשמנת יתר. אדם זה עשוי לשקול שינוי מקצועי, אם בתחום המקצוע ואם בשינוי מקצועי כולל. לעיתים יהיה צורך במסע לגילוי עצמי ובהעמקת המודעות העצמית במובן של הכרה בדחפים, רגשות ורצונות מודחקים, המהווים את מי שאנו באמת אולם חוששים לבטא אותם בגלוי בגלל השפעות סביבתיות. וכמובן, לעיתים יהיה צורך גם בשנוי הרגלי חיים של תזונה לא בריאה. אם אנו מחזיקים בתעודות הערכה של רשתות המזון המהיר על כמויות ההמבורגרים שאנו אוכלים, ואם פרות נמנעות מלהסתובב לידנו מחשש שיהפכו לסטייק, אנו נשמין גם אם נפתור לחלוטין את תחושת האיום הפנימי. כיום קיימות שיטות נהדרות המסוגלות לסייע לפרוק מן הגוף מתחים שליליים, לאזן את התנועה הפנימית, לסייע בחיבור הפנימי, ולהקטין בכך את תחושת האיום הפנימי שרובנו שונאים בתוכנו ולסייע בצמצום הנטייה להשמנה.
